סטיגמות ומחשבות מקובעות.
הן בכל מקום, וככל שאנחנו מתבגרים ומתכנסים למי שאנחנו באמת (כי בכל זאת, ההבנה מי אנחנו ומה אנחנו רוצים מחיינו איננה מסתיימת בסיומו של גיל ההתבגרות), נראה שהן מקיפות אותנו מכל פינה. מה למשל? ובכן, הארסנל מלא, אך הרי לכן טעימונת קלילה:
- נשים לא מבינות בכלי רכב, לא יודעות לנהוג ולא יודעות לחנות.
- את אוהבת לקים ואיפור... כלומר את די שטחית.
- את אמא ויש לך קריירה? אוי לי, את אמא נוראית.
- אז החלטת לשבת בבית ולגדל את הילדים? בעצם ויתרת על עצמך.
- את אוהבת מדע בדיוני? את בטח ממש חנונית...
- ציונים גבוהים בתיכון = את חרשנית חסרת חיי חברה.
- טוב אתם זוג צעיר שהתחתן לא מזמן, בטוח בקרוב תהיי בהריון.
- זה תחום של גברים, הוא לא בשבילך...
- נשים מתאפרות ומשקיעות בעצמן למען גברים.
זהו קצה הקרחון. אני בטוחה שכל אחת ממכן נחפשה לאינספור סטיגמות משל עצמה לאורך חייה. אפשר לקחת כל סטיגמה אישית ולנסות להתאים את עצמנו אליה, ואפשר לשים עליה פס ולהמשיך הלאה, זה לגמרי תלוי בכן...
ולמה פתחתי ככה את הפוסט? האמת, בגלל נסיעת מונית בה זכיתי למטח של סטיגמות על ראשי מבלי שהייתה לי מטריה. נהג המונית לא הבין איך אני מהנדסת צבעונית, עם לק ירוק בוהק על ציפורניי. הוא לא הבין איך יש לי רחם ואני לא משתמשת בו, ועוד כהנה וכהנה (אין על הפתיחות הישראלית... כמובן שאוטומטית אני שואלת אם מתחשק לו גם לדעת את מידת החזיה שלי).
בנוסף, רץ עכשיו קמפיין עם ההאשגטאג #LikeAGirl. ואני תוהה למה אנחנו צריכות האש טאג ובו ציון דברים שאנחנו עושות בשגרה? מישהו חשב להעלות קמפיין Like A Boy? לא נראה לי, כי לכולם זה טרוויאלי שגבר יהיה ספורטאי, ירוץ ויתאמן. אבל שאישה עושה את זה בשגרתה, ובכן, זה ראוי לתיוג.
אז כן, אני לא מוכנה להתאים את עצמי לסטיגמות כאלו ואחרות. ביום יום שלי אני מתעסקת בתחום די גברי, ומרגישה מספיק בנוח להגיע עם צללית בוהקת, לק משוגע ושפתון זועק לכל מקום, גם אם הוא מכיל זכרי אלפא מלאי טסטוסטרון. מי שחושב שזה שטחי, שיבושם לו. עבורי מדובר על מכלול של צבעים בהם אני יכולה לעטר את עצמי באופן יומיומי ובצורה משתנה.