רצה הגורל ונסעתי לתומי ברכבת...
נסיעה של ארבעים דקות, שהתחילה ככל נסיעה אחרת, ואם הייתי יודעת כיצד תסתיים, כנראה שהייתי בוחרת ברכב.
באחת מתחנות תל אביב התיישב לידי בחור צעיר, שכמו רוב תושבי הרכבת (שאינם עסוקים בשיחות בנייד בקולי קולות) האזין למוזיקה החביבה עליו דרך אוזניות.
לאחר כחמש דקות הבחור התחיל למשוך באפו.
שלל קינוחים, עיטושים ועוד תסמיני שפעת צצו להם בזה אחר זה, וכאשר הבנתי כי אין ברצוני להידבק, אספתי את דבריי ועברתי מקום.
הרצון לא להידבק נשאר בגדר רצון, ואני חזרתי הביתה עם וירוס חדש דנדש. ביום למחרת כאשר ניסיתי לרוץ את המסלול הקבוע שלי, התחלתי להרגיש כי שריריי לא ממש משתפים פעולה והפסקתי את הריצה באמצע. בערב הצטרף הגרון לחולשה הכללית, וכך מצאתי את עצמי עושה כפיות עם קלינקס.
אבל, לכל דבר יש יתרונות והריתוק למיטה הביא זמן לכתיבת פוסט חדש.
אז כפי שאתן מבינות, על אף הבאסה הכללית והעובדה שלהיות חולה שבחוץ מישהו הפעיל מחמם חום על טורבו (42 מעלות), אני מנסה למצוא את הצד החיובי! ואפילו שפתיחת הפוסט מבאסת קלות, בואו כולנו נתפנק בכוס של משקה (אני חם, אתן קר) ונהנה מפוסט חדש!